הנייר מנצח בהתחלה. הוא מפסיד בהמשך.

במה הנייר באמת טוב

הכתיבה. אין מסך נעילה, אין התראה, אין פיתוי. פותחים וכותבים.

החשיבה. כתיבה ביד איטית יותר, ודווקא זה עוזר — קשה לכתוב ביד משימה מעורפלת בלי לשים לב שהיא מעורפלת.

ובמה הוא נשבר

חיפוש. ״מה סיכמתי עם הלקוח ההוא במרץ״ — בנייר זו חצי שעה של דפדוף, אם בכלל.

נוכחות. נזכרים במשימה ברמזור, במקלחת, בפגישה. הפנקס לא שם. הטלפון כן.

שיתוף. ברגע שיש עוד אדם, הנייר הופך לצוואר בקבוק — הוא קיים בעותק אחד, אצל מישהו אחד.

מה אני עושה בפועל

שניהם, וזה לא פשרה אלא חלוקת תפקידים. הפנקס לחשיבה — תכנון שבוע, שרטוט של רעיון. המסך לכל מה שצריך למצוא אחר כך או להעביר למישהו.

מה שחשוב הוא שלא תהיינה שתי רשימות אמיתיות במקביל. הפנקס הוא טיוטה. הרשימה האמיתית היא אחת.

להמשיך מכאן